גיל יפמן | זר בתוכנו

בעבודותיו עוסק גיל יפמן בסוגיות של מגדר, זיכרון וגוף תוך שימוש בחומרים רכים ובטכניקות המזוהות עם מלאכות יד מסורתיות. אחת מהן היא מלאכת הסריגה. בעיניו, אין זו רק פעולה חומרית, אלא מחווה גופנית־חברתית. "הסריגה נדמית לי ככתיבה, חוט הצמר נמשל לחוט המחשבה. החומריות והצבעוניות של הסריגים הרכים והמזמינים יוצרות פיתוי בלתי רגיל שמגלה תכנים קשים, והשימוש בצמר מטעין את התכנים האלה בממד נוסף, אפילו בין־דורי".1‏
‫המיצב "ֶזר בתוכנו" נוצר בהשתתפות סרגניות וסרגנים במהלך סדרת מפגשי סריגה שיזם האמן בשיתוף מרכזים קהילתיים בדרום ובמזרח העיר: קריית שלום, נחלת יצחק, פלורנטין, שכונת התקווה ומוזיאון העיר עצמו. האלמנטים הפרחוניים שנסרגו חוברו יחד ליצירת זר תלוי־תקרה הנפרש מעל מבקרי התערוכה. הזר מאזכר את גלגלי הפרחים המונחים בטקסי לוויה וימי זיכרון ממלכתיים, אך כאן הוא מתהווה מתוך עבודת כפיים של שותפות ושותפים אקראיים, שיצרו אותו יחד בחומר רך ובשעות ארוכות של עשייה משותפת. בהשראת חזון אחרית הימים של ישעיהו, אם כך, יפמן מציע לגייס את מה שהוא מכנה "צבא של סרגני מצפון" לפעולה אמנותית קהילתית – "וכתתו חרבותם לחוטים וחניתותיהם למסרגות".
‫התנועות החוזרות של חיבור ופרימה יוצרות מרחב פיוטי־פוליטי שבו האישי והציבורי נשזרים זה בזה, הפעולה הפרטית נטמעת בתוך מארג רחב, והקשרים האנושיים שנוצרים במפגשי הסריגה הופכים לחלק מהתוצר הסופי גם אם אינם גלויים לעין הצופה. כך מפרק יפמן את המחווה הלאומית־רשמית ומציע תחתיה טקס קהילתי חלופי: מרחב של יצירה משותפת, "חמ"ל של חמלה", כדבריו, שבו מתרקם לא רק תוצר אמנותי סופי, אלא גם מארג חי של קשרים אנושיים – והצעה לדמיין מחדש את   אפשרויות הזיכרון, התיקון והחיים המשותפים בעיר.

*‏1 דנה גילרמן, "איך לנטרל חומר נפץ באמצעות פצצות", "כלכליסט", 2017.‏