טליה אלבו | שער הפיקוס הנעלם, 2025

דימוי שער הפיקוס, המוכר מחצרות השיכונים בישראל, מופיע כאן כשריד של אדריכלות יומיומית שנועדה לסמן מעבר, שייכות והגנה. גזום בידי אדם אך עשוי מחומר חי, שער הפיקוס מתקיים כצורת ביניים שבין טבע מאולף לבין מבנה עירוני, בין קישוט לפונקציה: מרחב סף לימינלי, שבו נפגשים הפנים והחוץ. בתערוכה, כייצוג עשוי בד מודפס, הוא ממיר חומר חי לדימוי ומדגיש את המרחק שבין טבע, זיכרון והבניה תרבותית.

השימוש בשני שערים המוצבים זה לצד זה, האחד בצבע והאחר בשחור-לבן, מזמן מחשבה על מעבר בין הווה לבין ארכיון חזותי, ואולי בין חוויה חיה לדימוי נוסטלגי המזכיר קולנוע ישן ותצלומים משפחתיים. הכפילות מייצרת תחושת תפאורה כמעט קולנועית: מרחב שנדמה כי בוים, אך נטען בזיכרון של היומיום.