OK מחאה 2026
יצירה עכשווית בהקשר של מאבק אזרחי
אוצרת: הדס יוסיף-און
מאז הקמתה הייתה תל אביב–יפו מרחב פתוח לחשיבה ביקורתית ולביטויי סולידריות אזרחית. לאורך השנים התקיימו בה מחאות שביטאו דעות והשקפות שונות בנושאים של זהות, סביבה, דיור, פרנסה ושלום, שהיו עדות לחברה אזרחית חופשית ורב־קולית.
הפרויקט OK מחאה מציע מבט על הרגע הנוכחי באמצעות עבודות וידיאו-ארט עכשוויות. הוא מוצג במוזיאון על קיר המוקדש לסיפורי אקטיביזם ומאבקים אזרחיים בהיסטוריה העירונית.
המשותף לשבע העבודות המוקרנות השנה הוא התמקדות במאמץ גדול ומתמשך, מאמץ פיזי ונפשי כאחד. בשש מתוכן, היוצרת היא שנושאת בגופה את הפעולה. אחרי יותר משנתיים של יציאה עקבית לרחובות, על רקע מלחמה ושכול, עולה מהעבודות תחושה של עמידה עיקשת ועייפות גוברת. הן מציגות פעולות חוזרות הכרוכות בעמל, בהשקעה, בטרחה ובמאבק, פעולות הדורשות נחישות, במציאות שבה נוכח גם ספק אם המשימה תצלח. רבים מן המרחבים הפיזיים והתרבותיים שבתוכם הן מתרחשות הם ישראליים במובהק.
המאמץ כביר ותובע התמדה. העבודות אינן מתעדות מחאה שהתקיימה בשטח, אלא מנסחות באמצעות פעולה אמנותית אפשרות לאירוע מחאתי בפני עצמו - מחוות גופניות עיקשות ומתמשכות, המתבצעות בתוך מרחב טעון. הגוף נמצא במרכז, מכתיב את קצב הפעולה ואת גבולותיה, נושא את המאבק ובכך מאפשר לראות אותו. בתוך הפעולות הללו עולה גם המופרכות שבמאבק, ברוח דבריו של סמואל בקט: הכרחי להמשיך, אי אפשר להמשיך, נמשיך.
פתיחה: 05.02.2026
משך התערוכה: כשנה
מיקום: מוזיאון העיר תל אביב-יפו – קומה 2
כניסה: במחיר הכניסה למוזיאון
העבודות המוצגות
תום פרסמן, בור, וידאו, 3:07 דק׳, 2021
בחוף הים של יפו, לעיני העוברים ושבים, אישה חופרת בור וטומנת את ראשה בחול. הפעולה מתרחשת באור יום ובמרחב פתוח, ובכל זאת מבקשת להיעלם. העבודה, הפותחת את המקבץ, מציבה את שאלת ההצטרפות למחאה כבחירה שאינה מובנת מאליה: האם די בהסבת המבט כדי להיחלץ מן המחויבות? האם מה שאינו נראה חדל לדרוש תגובה? הביטוי "לטמון את הראש בחול" מקבל כאן ממשות פיזית כפעולה שיוצרת תנאים של סיכון. הניסיון להסתתר כרוך בכריית בור, במחווה שבה ההימנעות עצמה נעשית מעשה, והמחסה מתגלה כמכשול וכמלכודת עצמית.
מעיין מוזס פלטניק, מוזס, וידאו, 7:30 דק׳, 2024
בווידיאו מתועדת היוצרת באצטדיון אולימפי, בריצה אינטנסיבית ומעגלית, הטעונה במאמץ ניכר. בהקשר הנוכחי, העבודה מבססת את המחאה כריצה למרחקים ארוכים, הדורשת דבקות במטרה. תלבושת הריצה, שנוצרה במיוחד לעבודה, איננה פריט מסחרי אלא בחירה מודעת המעניקה לה מעמד סמלי: כמו חולצות ושלטים שמלווים תנועות אזרחיות, היא מסמנת השתייכות ויוצרת תנאים לפעולה. מדי פעם נשמעים ברקע קולות ילדים הקוראים "מוזס", שם משפחתה של היוצרת וגם שם העבודה. "מוזס" מזכיר את משה, שנבחר להוביל אך לא זכה להיכנס אל הארץ המובטחת. כך השם, הפסקול ותיעוד המאמץ מהדהדים גם את החשש המלווה מחאות ממושכות - שלא יגיעו אל היעד.
שלי בראון, החגיגה נגמרת, וידאו, 2:52 דק׳, 2025
מי שעומדת במרכז הפריים מציבה את עצמה על רקע נוף אידילי של שדות מעובדים בעמק יזרעאל - התגלמות החלום הציוני של גאולת אדמה והבטחה קולקטיבית. בקדמת התמונה נרמזים אתר בנייה והריסות. היא שרה את "החגיגה נגמרת" של נעמי שמר, וקולה מתחרה ברעשי הסביבה. המאמץ לשיר בתוך רעש שאינו פוסק מתנסח כקרב יומיומי על מקום, על צליל, על הזכות להישמע. נוכחותה כנה וילדית, מבקשת להחזיק יחד את שתי תנועות השיר, סיום והתחלה. העבודה ממוקמת במתח המאפיין את המקבץ כולו בין עמידות להתשה, המולידה גם ספק. המפגש בין השירה למציאות מחדד את הפער בין האידיאל למציאות. בתוך פער זה, המאמץ לשיר אינו רק ניסיון שלא לוותר, אלא עדות לכך שההתעקשות אכן מחזיקה מעמד.
נטע פישר, שימוש ברגיעה, וידאו, 5:18 דק׳, 2025
היא נראית כמי שהתעוררה בפתאומיות: עייפה, בפיג'מה וגרביים, כרית בידה. על משטחו המשופע של מקלט ציבורי היא מנסה לשוב ולישון, מטפסת שוב ושוב ומחליקה לאחור. התנועה החוזרת על עצמה מזוהה עם משחקי ילדות, אך כאן נטענת במאמץ מתמשך שאינו מגיע למנוחה. המקלט, הנוכח כמובן מאליו במרחב הציבורי, מגלם מצב של דריכות מתמדת. דרך הגוף המבקש להניח ראש במקום שאינו מאפשר זאת, העבודה מחדדת את המתח בין הגנה למרגוע. בהקשר של מחאה, היא ממקמת את המפגש הישיר בין גוף למרחב טעון ובוחנת מה הגוף מסוגל לשאת כאשר המנוחה בלתי אפשרית, במצב מתמשך של דריכות ואובדן יציבות.
תמר בנימיני, סיזיפוס, וידאו, 8:42 דק׳, 2025
בעבודה זו מתגלמת פעולה סיזיפית של סחיבה במעלה ההר. במקום הסלע המיתי, האמנית נושאת על גבה אובייקט עשוי עיסת נייר, עטוף כותרות אקטואליות מעיתונים. החומר התקשורתי נערם לכדי משא כבד, הנישא שוב ושוב במאמץ גופני מתמשך ואז מידרדר לאחור. הפער בין שבריריות הגוף לבין כובד המשא מטעין את הפעולה בשאלות של אחריות, זמן ושחיקה. החזרתיות מצביעה על מחאה הפועלת בתוך מחזורי ייצור וצריכה של מידע, שבהם אלימות מתמשכת מומרת לכותרת. בין מיתוס עתיק למציאות פוליטית־תקשורתית עכשווית, העבודה בוחנת את אחריות הגוף, האמנית והצופה לשאת, לראות ולהתעקש גם כשהפעולה נדמית חסרת מוצא.
רותם ויצמן, פרוטוקול 1, וידאו, 6:59 דק', 2025
העבודה עוסקת בהשהיית המבט כפרקטיקה של התנגדות, המתקיימת בתוך מצב חלומי־אפוקליפטי. ההתנגדות מתנסחת כפעולה מתמשכת של נוכחות והתעקשות, המתבצעת בשולי הנראות ומערערת את יחסי הכוח, דרך עצם ההתמדה. הווידיאו מצולם ביער חרוך, מרחב הטעון עקבות של טראומה לא מסופרת. בתוך זמן מושהה, שבו נדמה שדבר אינו מתרחש, מופיעה דמות המבקשת למקם בול עץ. המחווה הזעירה נבלעת בנוף ומחדדת את הפער בין ממדי העולם לבין כוחו המוגבל של הגוף לפעול בתוכו. העבודה משרטטת מחאה שאינה מבקשת נראות מיידית ומציעה כי גם לתנועה כמעט נעלמת יש קיום משל עצמה: היא מתרחשת, ומכאן שהיא כבר חלק מן המציאות.
דפנה טלמון, שיר לשלום, וידיאו, 2:34 דק׳, 2025
מחווה לבוב דילן, בשיר "Subterranean Homesick Blues" | ייעוץ אמנותי: נועה גרוס
בפתח מנהרה אפלה עומדת היוצרת וזורקת בזה אחר זה גיליונות נייר, שעליהם מופיעות המילים מתוך "שיר לשלום" מאת יענק'לה רוטבליט. קצב מעבר הדפים תואם את מהלך השיר, ומי שמכיר אותו שומע אותו בזיכרונו גם ללא סאונד. מאז העצרת שבה נרצח יצחק רבין, השיר נושא תקווה שנקטעה והלכה ונשחקה במציאות הפוליטית, עד לרגע האבסורדי שבו נאסר השנה לזמן קצר לשיר אותו ביום הזיכרון. היעדר הסאונד מפנה את תשומת הלב להבעות הייאוש והעייפות על פניה של היוצרת ולספק ביכולתן של המילים להישמע כיום. בין משאלה שמתרסקת לבין געגוע אל מה שאבד, פעולת ההשלכה העיקשת מנכיחה את השיר גם כשהוא מתפורר ומשמרת שביב של תקווה ואור בקצה המנהרה.
______________________________________________________________
OK מחאה 2025
יצירה עכשווית בהקשר של מאבק אזרחי
מיום היווסדה היתה העיר תל אביב-יפו מרחב מאפשר לחשיבה ביקורתית ולסולידריות ומתקיימות בה מחאות בנושאים בוערים של זהות, סביבה, פרנסה ושלום. במחאות אלה ניכרות יכולתה של החברה האזרחית לבטא קולות שונים וחשיבותה ליצירת קהילה שמבוססת על ערכים של חופש וסובלנות, רבגוניות ויזמות, החיוניים לבניית שדרה מוסרית לחברה חפצת חיים. הפרויקט מציג עבודה עכשווית בהקשר של התנגדות אזרחית, לצד מחאות ופעילות אקטיביסטית בהיסטוריה של העיר. בשלוש העבודות שמוצגות השנה בולטת ההירתמות של הגוף הפרטי לפעולה במרחב הציבורי.במהלך השנה תוקרן כל עבודה למשך חודש, בארבעה סבבים.
אורי שיפרין ענבי ומיכאל שבדרון, "100", וידאו, 59 דקות, 2024
במהלך ינואר, אפריל, יולי ואוקטובר
על דרך נטושה בטבע מצייר אדם קווים שחורים, סופר את הימים באמצעות מברשת וצבע על האספלט הסדוק. הספירה מציינת מאה ימים שחלפו מה7.10.2023 מאה ימים בהם נמצאים חטופות וחטופים בשבי בעזה. הסרט שאורכו כשעה צולם בטייק אחד, ועם השלמת הקו המאה מתהפך כיוון ההקרנה ומתחיל הסרט מהסוף להתחלה. פעולה זו הופכת את הכתיבה למחיקה, ויוצרת ספירה סיזיפית שאינה נגמרת. הלב רועד, הדם קופא, והזמן לא זז. זוהי תזכורת לכמות המזעזעת של הימים שחלפו ולחרדה נוכח הזמן שאוזל, לצד הכרה בפעולה שתחזור על עצמה שוב ושוב. עד שישובו. עד שלא נצטרך עוד לספור את הימים.
אורן פישר, "יום סידורים", וידאו, 3:32 דקות, 2023
במהלך פברואר, מאי, אוגוסט ונובמבר
במופע פרוע של תנועות תמוהות נראית דמותו ארוכת הגפיים של האמן, החוצה במאמץ מרחבים ציבוריים מוכרים, בהם אולמות בבנק, בעירייה ובמשרד הפנים, חללים בגלריה לאמנות, הכותל ומחאת קפלן. התנועה החדה המתפרצת של איברי הגוף הנשלחים לכל עבר מפלחת את המרחב הבירוקרטי בשפת גוף שמביעה תסכול וזעם אצור ומבטאת את הצורך הדחוף בפעולה דרמטית מתמשכת לנוכח מרחבים של שגרה אטומה, אפרורית. שפת הגוף הייחודית פותחה על בסיס צילום וידיאו ונוצרת מחיבור של תנועות אקראיות. הניגוד בין התנועה האקספרסיבית למרחב המאופק משלב הומור, סאטירה וביקורת פוליטית, והפעולה מציפה את השאלה על יכולתה של האמנות להשפיע על המרחב הציבורי ועל תפקידו של האמן בעת כזאת.
קבוצת תיאטרון סמרטוט, "טובעים יחד", פעולה פרפורמטיבית מצולמת, 3:36 דקות, דצמבר 2023. במאי ומנהל אמנותי: אבי גיבסון בר-אל
במהלך מרס, יוני, ספטמבר ודצמבר
שורת אנשים משלבות ידיים ונכנסים בעיניים פקוחות לתוך הים בחוף תל אביב, כך עד שהמים מכסים אותם כליל. הפעולה האופוזיציונית היא תגובת חירום למציאות כואבת ואיומה, קריאה להפסקת המלחמה ולהשבת החטופות והחטופים. הפעולה האמנותית, שמערערת בצורה ובתוכן על הסדר הקיים, מבקשת לומר לעולם דבר קריטי ובכך להרחיב את התודעה ואת הלב. החבורה שפועלת כקבוצה מגדירה דרך של שותפות גורל. בשפה גופנית היא מציגה הקשבה פנימית, תמיכה, כוח ותפיסה עקרונית הומניסטית. היא מכירה בהכרח בשינוי תפיסתי, בהכרה בשותפים לדרך, בגזענות ובכורח לפעול לשינוי, כמו גם באחריות לחלום ולפעול לחיים של שפיות ושלום. זהו מבט ביקורתי על המצב הנוכחי ותזכורת לכך שכולנו רקמה אנושית אחת חיה.
______________________________________________________________
OK מחאה 2024
האיש ההולך, בקרוב אגיע רחוק
יוצרים: איתן ברטל, אילן גולדשטיין
וידאו, 03:20 דקות, 2008, 2024
"האיש ההולך נולד ברחובות תל אביב וסלל את הדרך לאקטיביזם האורבני של היום. בשפתו החזותית ובפעולתו במרחבי העיר, הגביר את המודעות לסדרי עדיפויות בתכנון העירוני והניע פעולה אזרחית.
מופעיו השונים מבטאים הומור מקומי מושחז ותזכורת למאמץ האבסורדי המובנה בכל מאבק. במחווה אסתטית אגבית לכאורה ובלוגיקה של פרסום כחומר גלם, הוא קונה את אמון הצופה ואז מפתיע. ההתנגדות גלומה בצורתו כפסל דו-ממדי, בגרפיקה פנזינית ובאופני פעולה ההופכים את הסביבה לערוץ תקשורת וקוראים תיגר על שליטתו של הממסד במרחב העירוני.
הופעתו הראשונה, גרפיטי עם הדמות מהרמזור והמוטו "בקרוב אגיע רחוק", התפתחה בשנות התשעים במדור שבועי במקומון "העיר" ובמרחב הממשי בצורות חתרניות, בהן כרזות, פסלי ענק ומסע בחירות פיקטיבי לראשות העירייה, שקרא לכינון מדינת תל אביב. בשנות האלפיים, תערוכות סקרו את פועלו, ואות האקטיביזם העירוני בדמותו, הוענק במוזיאון בגלגולו הקודם כבית העיר, בשיתוף פעולה עם מגזין "Time Out". כיום, כשלושים שנה אחרי שנטחן כאשפה, מוצב "האיש ההולך" ביוזמת העירייה בפינת הרחובות גורדון והירקון
אוצרת: הדס יוסיף-און